תל אביב היא המרכז של הכל בישראל – עבודה, חיי לילה, תרבות, הייטק, הים, וכל הבלאגן שמסביב. היא רועשת, עמוסה, ובעיקר מאוד צעירה. תמצאו את עצמכם מוקפים באנשים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, קהילה בינלאומית גדולה, סטודנטים וסצנת להט"ב חזקה. הקצב פה מהיר, אנשים אוכלים בחוץ בלי הפסקה, לשבת כמעט ואין משמעות באזורים החילוניים של העיר, והיומיום מונע ברובו על קפה, קורקינטים והים התיכון. אם אתם מחפשים שקט, זה לא המקום. אבל אם אתם רוצים להיות איפה שהכל קורה, שום דבר אחר בארץ לא באמת משתווה לזה.
אזהרה מראש לגבי שוק השכירות: הוא אכזרי. תל אביב היא המקום היקר ביותר לשכור בו דירה בישראל בפער עצום, והמחירים מטפסים כבר שנים בלי שום סימן להאטה. דירות נחטפות מהר, לפעמים באותו יום שהן עולות ללוחות, ותמצאו את עצמכם לא פעם מגיעים לראות דירה כשמאחוריכם תור של אנשים. הרבה מהדירות נמצאות בבנייני באוהאוס ישנים שנראים מהמם מבחוץ אבל לא ממש שופצו מבפנים – מטבחים קטנים, בלי מעלית, וצנרת קפריזית. יש גם מגדלים חדשים, בעיקר בשוליים ובאזורי התחדשות עירונית, והמחירים שלהם בהתאם. מגורי שותפים הם דבר נורמלי לחלוטין גם עמוק לתוך שנות ה-30 שלכם, ודמי תיווך הם משהו שבדרך כלל עדיין תצטרכו לקחת בחשבון.
ההתניידות בעיר היא בעיקר ברגל, באופניים או בקורקינט – העיר שטוחה ודי קומפקטית, שזה בכנות אחד הדברים הכי טובים בלגור כאן. הרכבת הקלה סוף סוף עובדת, האוטובוסים סבירים, ורוב האנשים פשוט מוותרים על רכב כי החניה היא סיוט. בגדול, המרכז והצפון יקרים ומוקפדים יותר, הדרום (פלורנטין, נווה שאנן, שפירא) מחוספס ויצירתי יותר (ושם הצעירים בדרך כלל נוחתים כדי למצוא חדרים זולים), ואזורי קו החוף יושבים בקטגוריית פרימיום משלהם. הפשרות פה אמיתיות – רעש, לכלוך, קיץ דביק, ומין רעש רקע קבוע של לחץ כלכלי – אבל אנשים מוכנים לספוג את זה, כי לעיר הזאת יש כוח משיכה שקשה מאוד לשחזר בשום מקום אחר.